ב-21 בנובמבר 2005, הודיע ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, על פרישתו מהליכוד ועל הקמת מפלגת "קדימה". ישבנו דרוכים מול הטלוויזיה והרגשנו, בדם המפעם בעורקינו, שהנה, הנה זה קורה. קמה לה מפלגה צעירה, רעננה, מלאת ביטחון ושמחת חיים, שסוף סוף תעמיד את הפוליטיקה הישראלית במקומה. תנועה שחבריה צמאים לשינוי וחדורי מוטיבציה, שכוונותיה כנות ורעיונותיה גדולים מהחיים.
חשנו כי יום זה הוא יום מכריע לעתיד המדינה. כחמישה עשר אלף איש התפקדנו בתקופה זו לתנועת קדימה. חמישה עשר אלף איש ואישה, מכל קשת האוכלוסייה היוו את הבסיס המייסד של התנועה. היינו, כולנו כאחד, אזרחים שאכפת להם - עובדים, משכילים, אנשי משפחה ומעל הכל, מלאי תקווה.
ימים עברו, ועם הזמן חלומנו הלך ואיבד מקסמו. תוך כדי פעילותנו בתנועה, ובתקופת הבחירות שנערכו בה, נחשפנו לתופעות לא ראויות וראינו איך חלום המפלגה המבטיחה מתחיל להיסדק.. החל מהתככים והפלגנות דרך עסקי הקומבינה, מיפקדי הארגזים, בריחת קדימאים איכותיים וכלה במה שחוזות עינינו כיום – הפלגנות חוגגת ומפלגת האופוזיציה מגומגמת...
חלקיכם בטח יגיד עלינו - שוב האנשים הללו שאוהבים להשתמש בביטויים "פוליטיקה נקייה", "פוליטיקה אחרת". מאוד אופנתי להיות היום "פוליטיקה אחרת". אבל אנחנו יודעים, שכל דבר שמשתמשים בו מעבר למידה, מאבד את משמעותו. לכן אנחנו, אזרחי המדינה, מראשוני המתפקדים למפלגה, מבקשים דבר אחד פשוט: שהעם ינהל את הפוליטיקה – ולא שה"פוליטיקה", על כל המשתמע מכך, תנהל את העם.
|
